מאת: עידן פרקש, מנכ״ל HUMI GROUP (חומי ניהול נכסים ויזמות) ומנכ״ל הלשכה המרכזית לעובדים זרים
כיום חסרים בענף הבנייה כ־40 אלף עובדים זרים. זהו פער משמעותי שמונע עמידה ביעדי הבנייה הלאומיים, פוגע בפריון ומעמיק את משבר הדיור. למרות זאת, המעסיקים נאלצים להתמודד עם עלויות כבדות ואי־ודאות מתמשכת.
העסקת עובד זר בענף הבנייה עולה למעסיק כ־24 אלף שקל בשנה רק באגרות והיטלים. מדובר בסכומים מצטברים של מיליארדי שקלים בשנה, אך בפועל – המעסיקים אינם מקבלים כל תמורה: אין הגדלת תקנים ברשויות, אין קיצור זמני טיפול, אין שיפור בפיקוח, ואין מימוש יעיל של הקצאות. האגרות הללו לבדן מהוות כ־2% מעלות דירה ממוצעת בישראל, ומגולגלות ישירות למחירי הדירות וליוקר המחיה של כלל הציבור.
העיוות בולט במיוחד בהשוואה לענפים אחרים. בענף החקלאות, לדוגמה, האגרות נמוכות פי עשרה מאשר בענף הבנייה. אותו עובד זר, אותה מדינה – רגולציה שונה לחלוטין. אין לכך הצדקה כלכלית, ציבורית או מוסרית.
לכך מצטרפת תופעת הברחנות, שהפכה לכשל מערכתי. חברות ביצוע זרות מדווחות על עשרות אחוזים של עובדים שבורחים – לעיתים כבר עם הגעתם לישראל, ולעיתים עם סיום תקופת ההיתר. התופעה נפוצה במיוחד בקרב עובדים שמגיעים בהסכמים בילטראליים ממדינות כמו סין, הודו, סרי־לנקה ותאילנד. בפועל, עובדים אלה נשארים בארץ, עובדים בשחור, אינם נאכפים – אך ממשיכים “לשבת” על המכסות של המעסיקים החוקיים.
האבסורד חמור: המעסיקים משלמים אגרות, מאבדים עובדים, לא יכולים לממש הקצאות חדשות במשך 90 יום, ובמקביל נוצר שוק אפור של עבודה בלתי חוקית. זהו כשל אכיפה שפוגע רק במי שפועל כחוק, ומעודד עבריינות תעסוקתית.
גם המסלול הבילטראלי עצמו מחייב בחינה מחודשת. מהניסיון המצטבר בענף עולה כי עובדים רבים שמגיעים בהסכמים בילטראליים אינם מקצועיים דיים, משלמים סכומים גבוהים במדינות המוצא, ונאמנותם למעסיקים נמוכה. הדבר מוביל לירידה בפריון, להארכת לוחות זמנים, לפגיעה בבטיחות, ולייקור עובדים מקצועיים שכן יודעים לעבוד. לא במקרה, גורמים בענף – ובהם אלדד ניצן, יו״ר התאחדות התאגידים בענף הבנייה – מצביעים על הצורך להעדיף מדינות מקור יציבות יותר, כמו וייטנאם, ולהאריך היתרים לעובדים קיימים שכבר נמצאים בארץ ומהווים עוגן תפעולי קריטי לענף.
הפתרון אינו בינארי. ענף הבנייה זקוק למדיניות משולבת: הארכת היתרים לעובדים קיימים, הגדלת הקצאות, המשך וחיזוק המסלול הפרטי – שהוכיח עצמו כיעיל, גמיש ומקצועי יותר מהמסלול הבילטראלי – וכן קידום הסכמים בילטראליים חדשים, אך כפתרון משלים ולא כעמוד התווך היחיד.
ראוי לציין לחיוב את עבודתם האינטנסיבית של משרד הכלכלה, רשות האוכלוסין, משרד הפנים ופורום המנכ״לים בשנתיים האחרונות לקידום הבאת עובדים, רגולציה והסכמים שמיטיבים עם העובדים והמעסיקים כאחד. יחד עם זאת, יש להכיר גם בכשלים: תהליכים תקועים, מחסור בתקנים, והיעדר אכיפה אפקטיבית שמרוקנים חלק מהמאמצים מתוכן.
המעסיקים בענף הבנייה אינם מבקשים הקלות – הם מבקשים היגיון, יציבות ויכולת לעבוד. אם מדינת ישראל רוצה לבנות יותר, מהר יותר ובמחיר סביר יותר לציבור, עליה להתחיל בתיקון מדיניות העובדים הזרים ובהפסקת הפגיעה במי שמחזיק את הענף הזה יום־יום על כתפיו.