ערים גדולות כמו ניו יורק ולונדון, מסעדות מהגרים הן שם-דבר כבר שנים רבות. לאכול במסעדה אפגנית באחד מרחובות מנהטן (על אף הסוריאליזם שבדבר) או במסעדה קאריבית בסמטה בסוהו הוא לגמרי דבר שבשגרה לחובבי הקולינריה בערי הענק האלו. משום מה, במשך שנים כאן זה לא קרה. ולא ברור אם זה המיעוט היחסי במגוון ההגירה שהגיע לכאן, או אם זה חוסר הרצון שלנו להגיע למרכזי שכונות המהגרים שהובילו למצב שבו מסעדות הללו לא מצאו את מקומן הראוי בעיר. וגם אלו שכן הצליחו להשתחל פנימה, עשו זאת דרך התאמת המנות לחך המקומי ועל כך יעידו שלל מנות אסיאתיות מתוקות ורטובות שנשלחות עד היום על גבי קטנועים מכאן לשם.
אך בתקופה האחרונה חל שינוי. קשה לומר אם זו הפתיחות הרבה יותר שלנו והסקרנות הקולינרית שגוברת, או שזו ההתקרקעות של המהגרים כאן שגורמת להם לפתוח עוד ועוד מקומות עם המסורת עליה גדלו. אבל ניכר שטעמים מרחבי העולם מפציעים בפינות קטנות וחבויות ברחבי תל אביב ובסטוריז של מביני הדבר שצדים אותן. נעמה אליהו היא אחת החלוצות בתחום. היא משוטטת בנווה שאנן כבר מ-2016 ובעבר הקימה את שוק אוכל עולם שאיחד תחתיו את מטבחיהם של מהגרים ממגוון מדינות. כיום היא מובילה סיורים קולינריים של פודיז סקרנים אל מדרחוב נווה שאנן והתחנה המרכזית – השאנז אליזה של מסעדות המהגרים.
לפי נעמה לטרנד שמתעורר עכשיו יש סיבה מרכזית – חוסר היכולת שלנו לטוס לרחבי העולם גילה לנו שיש חו"ל ממש במרחק כמה דקות מהבית. היא מספרת שמסעדות בנווה שאנן תמיד היו קיימות, אבל התל אביבים לא תמיד ששו להגיע לתוך שכונה שמזוהה בתקשורת בעיקר עם נושאים שליליים כמו פשע ואלימות שאינם מתקשרים לתרבות ובטח לא לקולינריה. החסך שלנו בטיולים בעולם בעצם קצת "אילץ" אותנו להגיע לנווה שאנן, שהביקור בה במציאות מרגיש קצת כמו טיסה לחו"ל – השפות השונות, התרבויות שצצות מכל פינה והטעמים שבאים כמו שהם, בלי שום פילטר, גורמים לנו להרגיש הכי רחוקים למרות שאנחנו נמצאים רק 7 דקות הליכה מרוטשילד.
נעמה מספרת גם שההתעניינות ההולכת וגוברת באזור, יחד עם השקעה כלכלית מתוכננת של העירייה בתחומי התרבות, עתידה ליצור שינויים רבים. אמנם שינויים ברוכים וטובים, אבל כדי לתפוס את הקסם הנוכחי לפני שהוא משתנה – כדאי להגיע ולטעום בקרוב.
